אבי, בן 38, סובל מאז היותו בן 13 ממחלת פולינורפתיה תורשתית אשר באה לידי ביטוי בניוון שרירים בידיים וברגליים. מצבו הרפואי הלך והדרדר עם השנים ובגינו הוא מצליח לעבוד באופן חלקי בלבד.
אבי הגיש עצמאית שלוש תביעות לצורך מימוש זכויתיו הרפואיות, ובועדות שהתקיימו לו נקבע כי הוא זכאי לקצבת נכות כללית מלאה ולקצבת ניידות עפ"י 80% מוגבלות בניידות אך אינו זכאי בנוסף גם לקצבת שירותים מיוחדים (קצבה המשולמת לאנשים בגין הצורך בעזרה בפעולות היום יום). כשנה לאחר דחיית התביעה הגיש אבי תביעה חדשה להחמרת מצב, אך גם תביעה זו נדחתה, לאחר שנקבע לו ניקוד של 35 נקודות בלבד (2 נקודות יותר מהתביעה הקודמת). בעקבות דחייה זו פנה אבי למשרדנו.
בפגישתנו עברתי על כל הפרוטוקולים של הועדות הרפואיות, על התיעוד הרפואי והתרשמתי בשיחתנו ממצבו הגופני והתפקודי. חשתי שהסיכוי במקרה זה לקבל קצבה לשירותים מיוחדים הוא גבולי מאוד, אולם גם שיש מס' נקודות שניתן לערער עליהן ולהצליח. אבי בטח בי ויצאנו לדרך.
הכנתי והגשתי את הערר, הדרכתי את אבי לקראת הועדה הרפואית לעררים וייצגתי אותו בועדה. לאחר כשבועיים קבלנו את החלטת הועדה הרפואית לעררים לפיה נקבע לאבי ניקוד של 45 נקודות המזכה בקצבת שירותים מיוחדים בשיעור של 112%. אבי קיבל סכום של 30,760 ש"ח עבור תקופת הזכאות הרטרואקטיבית המקסימלית האפשרית ומקבל קצבה חודשית בשיעור של 3,076 ש"ח לצמיתות, אשר יעזרו לו לצלוח את תלאות היום יום.
מקרה זה מציג את ההבדל העצום שבין הגשת תביעה באופן עצמאי לבין עזרה מקצועית של עורך דין, למרות המחשבה הראשונה של אבי שניתן לחסוך את ההוצאות הכרוכות בייצוג ע"י עורך דין בסופו של דבר הוא הבין שמשתלם יותר להיעזר בשירותו של עורך דין אשר מומחה בתחום הרפואי.